בתקופה האחרונה בילינו את רוב זמננו בבית. כולנו ישבנו בין ארבעה קירות והבטנו בגעגוע אל עבר גינות השעשועים הריקות ומתחמי הכושר הנטושים. גם קפה בשדרה הפך לחלום רחוק. הסגר הממושך הדגיש לכולנו את החשיבות של שטחים ציבוריים, שמאפשרים פעילות פנאי וקהילה. נשאלת השאלה, האם למדנו משהו מהתקופה הזו? האם הקורונה תהיה מחולל שינוי אמיתי בתפיסת הבית והשטחים הציבוריים שלנו?
"הבלם הגדול הזה שנפל עלינו הוא אסון גדול, שיכול להוביל לשינוי התמות של תפיסת המרחב. זה אירוע דרמטי במובן שהוא גלובלי ורב-תחומי, הוא נוגע בכל דבר. בעיניי זו מלחמת עולם שלישית מזן חדש לגמרי", אומרת האדריכלית ומתכננת הערים ד"ר רונית דבידוביץ'.
שנים של צמצום מרחב מחייה
אבל לא הקורונה לבדה הובילה לתחושה הזו. כבר עשרות שנים שחללי המגורים שלנו הולכים וקטנים, הופכים פונקציונליים יותר ויותר. גם בחוץ המרחב שלנו מצטמצם, כלי תחבורה פרטיים מפצים על המחסור בתחבורה ציבורית ופרויקטים צפופים נבנים בחסות המדינה, כדי לתת מענה למצוקת הדיור. גם כניסתם של מושגים כמו עירוב שימושים והתחדשות עירונית תרמו לשינוי דרמטי בשיח. המגמה הזו מחזקת את הצורך בשטחים ציבוריים משמעותיים ובתכנון עירוני שיאפשר אותם, אבל בפועל היא דוחקת אותם הצידה.
קצת היסטוריה, עוד לפני קום המדינה ניתן דגש על תכנון המרחב הציבורי. היתה השקעה בפיתוח מרחבים ציבוריים בין הבניינים, זו היתה השיטה לאיזון הצפיפות העירונית. תכנית המתאר הראשונה של העיר תל-אביב, 'תכנית גדס', היא דוגמה לתכנון כזה ושכונות הצפון הישן הן השרידים שלה. גם המדינה הצעירה שמרה על הצביון הזה – עיירות הפיתוח תוכננו עם רחובות רחבים, כיכרות ומרחבים ציבוריים.
בשנות השבעים המדינה קיצצה את ההשקעה והרשויות נאלצו לאזן את החוסר שנוצר בעזרת הסקטור הפרטי, במקביל התחזוקה של הריאות הירוקות הוזנחה. השיפור במצב הכלכלי של התושבים הוביל לדחיקת הולכי הרגל לטובת כניסת רכבים פרטיים לערים. המגמה החדשה היתה לייצר אזורי פנאי ייעודיים וכתוצאה מכך, בהדרגה נותק הקשר בין דיור לבין מרחבים ציבוריים. הערים המפותחות של היום מתנהגות כמו חברות בסקטור הפרטי: הן נמצאות בתחרות מתמדת על השקעות, שטחים ותקציבים. המרחב הציבורי הוא בעל פוטנציאל צריכה גבוה וכך הפך לאבן שואבת של הכנסות לעירייה. האינטרסים החברתיים והסביבתיים פעמים רבות נדחקים הצידה.
חנייה פרטית או מקום לפיקניק?
נוצר פער בין הדיבור על תכנון אופטימלי בקרב אנשי מקצוע לבין התכניות המאושרות בפועל, שהן תוצאה של שיקולים ואילוצים. לתוצאה אפשר לקרוא "שכונות שינה", כאלו שדווקא יעודדו אותנו לעלות על הרכב כדי לקנות במכולת או לשתות קפה, ובטח כדי לעלות על רכבת. מה ההיגיון? קומת מסחר בבניין דירות עשויה להוריד את ערך הדירות, קרקעות מחוץ לתוואי הרכבת, יהיו זולות יותר. משיכת החבל הזו היתה קיימת תמיד ונשאלת השאלה, מה העיר צריכה יותר, מקום חנייה נוסף או מקום לפרוס שמיכת פיקניק? עכשיו הגיעה הקורונה ושינתה את יחסי הכוחות ביניהם.
"ממש לפני שהקורונה התפרצה, באחד ממפגשי שיתוף ציבור סביב התחדשות עירונית, דובר על זה שלא כל אחד חייב חניה פרטית בתוך גוש דן, ואנשים לא הסכימו לקבל את זה. והנה בא משהו מאוד גדול, שמוציא אותנו מאזור הנוחות ומכריח את כולנו להתרגל למציאות חדשה. בתקופת הקורונה ראיתי חניה פרטית של בניין שהוסבה לחצר משותפת והמגמה הזו תימשך", מעריכה ד"ר דבידוביץ'.
תקופה של שינוי תפיסתי
ד"ר דבידוביץ בטוחה שהתקופה האחרונה תשפיע על תפיסת הבית, תפיסת הארגון ואפילו על תפיסת הזמן. "אנשים הבינו שהם יכולים לעבוד נהדר מהבית שלהם, שנשאר ריק בשעות הבוקר. שעון הפעילות ישתנה דרמטית. העבודה מהבית חוסכת פקקים והזום מכניס אותנו למסגרת זמנים ברורה. מהבחינה הזו, הבית חוזר לתפיסה המסורתית אבל ממקום חדש וחכם, עם חללים שמאפשרים מגוון יותר גדול של שימושים".
אדריכל עופר רוסמן מסטודיו XS, המתמחה בתכנון שטחים קטנים, מצביע על שינויים מידיים. "בעקבות הסגר הכפוי, אנשים גילו את חשיבות תכנון הסביבה המיידית שלהם ואת הפוטנציאל הטמון בה. היתה המון יצירתיות בתקופה הזו ואנחנו רואים שינוי תפיסתי באופן שבו אנחנו מתייחסים למרחבים המשותפים. למשל נפח המכוניות מאוד ירד וזה אפשר את פינוי הרכבים מהחנייה של הבניין וניצול השטח לטובת שימוש חדש. מקלטים וגגות, שלרוב משמשים כמחסנים, הוסבו לחדרי כושר".
בית מסורתי מסוג חדש
"הסגר גרם לנו לשנות את תפיסת הבית. לדוגמא, אנחנו רגילים לספור חדרים בבית – חדרי שינה, סלון ומטבח. מה הרלוונטיות של החלוקה הזו כשבתקופה האחרונה חדר השינה הפך לחדר עבודה והמטבח הוסב לפינת לימודים ועמדת זום? ההגדרות המיידיות של הבית השתנו לחלוטין. החלל היחיד שמאז ומתמיד היה יצירתי וגמיש מבחינת שימושים, הוא המרפסת. אין לו פונקציה קבועה ואפשר לארח בו, לבשל, לעשות כושר ולצפות בטלוויזיה. תגובות של משפחות עם ובלי מרפסת היו משמעותיות בתקופה הזו. נושא האקוסטיקה הפך למשמעותי ויקבל התייחסות חדשה. גם תפיסת הלובאים מקבלת טוויסט, אם עד היום דובר על גובה הלובי וסטנדרט השיש, אז היום יש התעניינות בחומרים שנותנים מענה אנטי בקטריאלי ובאפליקציה שבאמצעותה נזמין מעלית כדי להימנע מלחיצה על הכפתור. הגורמים המתכננים והרגולטוריים קיבלו פידבקים מהשטח ונושאים שהיו על השולחן שנים ולא התקדמו, פתאום קיבלו עדיפות גבוהה".
"אנחנו נחזור למרחב הציבורי מתוך הערכה לקהילה והערכה לתרבות המקומית", מסכמת דבידוביץ'. "כשנסיים את ההתכנסות שלנו, נרים את הראש ונתנהל הרבה יותר חכם בתוך אלפי הקילומטרים שהיינו גומעים".